תסמונת התשישות הכרונית מחלת היאפים

מאת: מיכל קרן "חיים אחרים"

נשים בנות 20-40, עייפות ומפהקות שמרשות לעצמן לישון כל היום. אחרי כל פעם שהן טורחות להזיז את עצמן הן נזקקות ללפחות יממה של התאוששות ונופש.

נשמע יאפי?

מחלת היאפים, ככה קראו לזה בתחילת שנות השמונים, כשאנשים צעירים, רובם נשים, התייצבו אצל הרופא והתלוננו על עייפות. הם יכולים לישון עשרים שעות כמו כלום, ועדיין להישאר עייפים. הרופאים לא ידעו איך לאכול את התופעה. בדיקות רפואיות הראו שבריאותם תקינה, והצעירים שמולם נראו להם די, איך לומר, עצלנים. התופעה זכתה לכינוי המפוקפק והמזלזל מחלת היאפים.

באוסטרליה חי, לצד הקנגורו ודובי הקואלה, יונק שנקרא עצלן. העצלן חי על העצים ואת רוב זמנו מבלה בשינה. כשהוא לא ישן הוא טורח להזיז את גופו מעט בענף, כך שהוא נופל ממנו הישר לנהר הזורם מתחתיו.

האמת? בתור אדם שנהנה לישון ושונא לקום בבוקר, לא נשמע לי נורא כל כך להעביר את הזמן בשינה (ואכילה, כמובן) אבל ה"יאפים" שסובלים מהמחלה, לא חושבים כמוני.

זו מחלה לא פשוטה בכלל. התשישות המתמשכת פוגעת בכל תחומי החיים, והתיפקוד הן בעבודה והן בחיים הפרטיים, נפגע.

בארצות הברית ובאירופה מכירים במחלה ומחקרים רבים נערכים כדי למצא את מה שגורם לה, אבל בארץ המודעות לנושא נמוכה, וגם בקרב הרופאים קשה למצא אחד שיודע במה בדיוק מדובר ואיך לאבחן אותה, ומעודכן בתוצאות המחקרים. במקרים רבים הרופאים מבטלים את קיומה הממשי של המחלה, ושולחים את הסובלים ממנה לטיפול פסיכולוגי. אנשים שסובלים מהמחלה מספרים, שפעמים רבות הם מרגישים כמו שפני נסיון של הרופא, שנתן להם בהתחלה אנטיביוטיקה, אחר כך קורטיזון, אחר כך ויטמינים, "הרגשתי כמו שפן נסיון", מספר חולה, "או שסתם הוא חשב שזה פסיכולוגי ושכל כדור ירפא אותי".

אז מה זה מחלת היאפים? כדי לעשות סדר בבלגן, נתחיל בכך שהמחלה הוגדרה רישמית בארה"ב בשנת 1988 בשם תסמונת התשישות הכרונית" (C.S.F- CHRONIC FATIGUE SYNDROM) וככה גם קוראים לה בארץ. בהמשך התברר שלמחלה נלווים סימפטומים נוספים חוץ מתשישות, ושיש פגיעה במערכות רבות בגוף. בשנת 1994 השם תוקן ל"תסמונת התשישות הכרונית והפרעה במערכת החיסון"
(CHRONIC FATIGUE AND IMMUNE DYSFUNCTION SYNDROM)

השם "תסמונת" פירושו אוסף של סימפטומים, והוא ניתן למחלה מפני שעדיין לא יודעים מה גורם לה, ובאיזה אופן בדיוק היא פוגעת בגוף. החוקרים מקווים לפענח את המחלה ואז לתת לה שם הולם יותר.

עד היום, הועלו השערות רבות לגבי הגורמים למחלה ודרכי הריפוי, אבל נכון להיום החוקרים לא יודעים איך לטפל בה.

לא כל אדם עייף ומפהק נחשב לחולה. הקריטריונים למחלה מוגדרים: "הבעיה חייבת להיות משמעותית ולהימשך יותר מ-6 חודשים. התשישות לא מוקלת במנוחה וקשה עד כדי כך שהיא מפריעה בתפקוד היומיומי, בעבודה ובחיים הפרטיים" אומר ד"ר מוטי פריד, סגן מנהל מחלקה פנימית ב' בבי"ח איכילוב. "חשוב מאוד – את התשישות אי אפשר לייחס לשום מחלה אחרת".

ברפואה המערבית מאבחנים את המחלה בצורה קצת מקרטעת – דרך השלילה. ד"ר פריד: "כמעט כל מחלה יכולה להתבטא בתשישות, אם זה מחלה כרונית כמו תת תפקוד של בלוטת המגן, זיהום כרוני, הפטיטיס בי או סי, מחלה אימונולוגית כמו לופוס, או מחלה נוירולוגית כמו פרקינסון, וגם סרטן ואיידס. הסימפטום העיקרי במחלות האלה הוא חולשה, ורופא שמגיע אליו אדם שסובל מתשישות צריך לבדוק קודם כל שאין לו את אחת המחלות האלה".

לאחר שהתשישות הוגדרה כיוצאת דופן ומשמעותית, ונשללו כל האופציות למחלות אחרות, נבדקות שאר התלונות של החולה. למחלה נלווית רשימה של סימפטומים. חולה שסובל מלפחות ארבעה מהם, מוגדר רשמית כסובל מהתסמונת. הסימפטומים העיקריים והנפוצים הם: פגיעה משמעותית בריכוז ובזיכרון לטווח קצר, כאבי גרון חוזרים, בלוטות לימפה נפוחות, כאבי שרירים ואו מפרקים, כאבי ראש, הפרעות שינה, קושי להתעורר ולתפקד אחרי שינה וחולשה אחרי כל פעילות גופנית או מנטלית. אדם נורמאלי שמתאמץ ומתעייף נח, מתאושש וממשיך. לסובלים מהתסמונת, זמן ההתאוששות נמשך לפעמים יותר מיום. הסימפטומים שונים מאדם לאדם, התקפיים, ולא ניתנים למדידה. התקף יכול להימשך חודשים ושנים. על פי רוב יש תקופות שבהן יש שיפור משמעותי, אבל בדרך כלל אין ריפוי מוחלט.

ד"ר פריד: "הבעיה ההגדרתית היא גדולה. יש הרבה אנשים שסובלים מתופעות דומות, אבל לא מוגדרים רשמית כחולים בגלל שהם לא עונים לקריטריונים. אין לזה משמעות, כי ממילא אין לרפואה טיפול למחלה".

בעבר היו ניסיונות רבים לטיפולים. ניתנו תרופות אנטי-ויראליות, כי היו מספר תאוריות שוירוסים שנמצאים בגוף גורמים למחלה. ניסו גם לטפל באמצעות קורטיזון, תרופות פסיכיאטריות אנטי דיכאוניות וחרדתיות, תרופות שינה, וטיפולים תזונתיים. מאחר ובחלק מהחולים יש הפרעות במערכת החיסון, היה ניסיון לתת אימונוגלובולינים, (נוגדנים) טיפול שהיה מאוד יקר, והורכב מנוגדנים שהפיקו מאלפי תורמים. אמנם היו מקרים שהניסויים עזרו, אבל בשום מקום לא הוכחה יעילות של תרופה מסויימת.

הנושא החם ביותר בתחום המחקר במחלה הוא אנזים מסויים שנמצא בתוך לימפוציטים, שמהווים חלק ממערכת ההתגוננות נגד וירוסים. בחולים בתסמונת אותו אנזים נמצא בכמות נמוכה מהרגיל. התגלית החדשה היא תרופה נסיונית בשם אמפליג'ן, שמקבלים בעירוי, ואמורה לתקן את אותו אנזים. בימים אלה נערכים מחקרים באנגלייה ובארצות הברית. הטיפול מצליח לפי העבודות לתקן בחלק מהמקרים את החסר באנזים ולגרום לשיפור בהרגשה, אבל עדיין אין מסקנות סופיות, ואי אפשר לקנות אותה. בארץ אין אותה בכלל. העלות של התרופה, אגב, הוא כ-7000 דולר לחצי שנה.

ד"ר פריד: "זאת בעיה קשה. רוב החולים לא נראים חולים. מגיע אדם עם המון תלונות קשות, שלא מסוגל לתפקד ולעבוד אבל נראה מצויין ולא חולה. הנטייה הראשונה של הרופאים והסביבה היא לחשוב שהוא סתם פסיכי וזה לא נכון. צריך להתיחס לזה כאל בעיה ולא רק נפשית."

ש: אם אין טיפול למחלה, איך זה שחולים מספרים שניתנו להם תרופות שונות וויטמינים?

ת: "אני מתנגד לגישה הזאת, של לתת איזשהו טיפול שלא הוכח כיעיל. זה כאילו הרופא אומר – אין לו כלום, שיחשוב שמטפלים בו ואז פסיכולוגית זה יעבור לו. זה כמו לתת פלצבו. אמינות של רופא היא דבר חשוב. אנשים צריכים לדעת מה קורה אצלם. ומי שלא חסרים לו ויטמינים, לא יקבל אותם, כי הגוף ממילא מפריש ויטמינים שהוא לא זקוק להם".

בישראל אין ממש מודעות והתיחסות למחלה. גם לא נערכו לגביה מחקרים וסטטיסטיקות. גם בביטוח הלאומי אין מסמך רשמי שמגדיר את התסמונת כמחלה שצריך לתת עליה קיצבת נכות. "תלוי מי נכות".יושב בועדה", אומר ד"ר פריד, "יש חולים שנתנו להם כ-50%

בארה"ב ואירופה, סובלים מהמחלה אחד מתוך אלף אנשים באוכלוסיה, ובערך אחד מתוך מאה אנשים שפונים לרופא המשפחה מסיבות שונות. כאמור, הגילאים הנפוצים במחלה הם 20-40.

ד"ר פריד: "אני לא בטוח שזה נכון. זה בולט בגילאים האלה, שבהם אנשים נמצאים בשיא כוחם, עובדים הרבה ובדרך כלל בריאים. המבוגרים יותר לא עובדים ובדרך כלל סובלים ממחלות רקע, וחושבים שהעייפות נובעת מהן. אני אישית חושב שהמחלה נפוצה גם בגילאים מבוגרים יותר".

ש: יש עצות שאתה יכול לתת לאנשים שסובלים מהמחלה?

ת: האנשים שסובלים מתסמונת התשישות הכרונית הם קודם כל מפוחדים. הם חוששים שיש להם מחלה קשה שלא מצאו כמו למשל סרטן. חשוב להעביר את כולם בדיקה יסודית, ולהגיד להם שאין להם בעיה רצינית, זה אמנם לא פותר את הבעיה, אבל מאוד עוזר. אחרי הבדיקות צריך לטפל בסימפטומים. אם יש כאבים, או הפרעות שינה, או דיכאון – לטפל בהם לפחות סימפטומטית. כי לפתור את הבעיה מהיסוד אין יכולת כרגע.

החולים צריכים לפנות לרופאים שמיומנים בטיפול במחלה, כי לא לכל רופא משפחה יש את הידע, ההבנה והזמן שחולים אלה צריכים. כדאי גם שהם יהיו תחת מעקב מסודר, כי בחלק מהמקרים אחרי זמן מה מסתבר שיש להם מחלה אחרת שעדיין לא 'יצאה לאור'. בארץ זו בעיה כי יש מעט רופאים שמתעסקים עם זה, וצריך למצא אותם.

החולים צריכים לקבל הסבר מלא על המחלה, ולא לחיות על אמונות תפלות. הם צריכים לקבל עידוד, לדעת שהם לא לבד, ושהמחלה לא נשארת ככה תמיד, אלא באה והולכת, ויש תקופות טובות יותר ולפעמים החלמה מלאה.

חשוב להתעדכן, כי כל הזמן יש התפתחויות חדשות, והם יכולים להיכנס לניסויים קלינים עם תרופות שיוכלו לעזור".

בחודשים הקרובים תיפתח בבי"ח איכילוב מרפאה שתטפל בתסמונת התשישות הכרונית. בימים אלה היא נמצאת בשלבים האחרונים של התכנון.תהיה בה קבוצת תמיכה וטיפולים בתזונה, פיזיותרפיה ועוד. "כל אדם מקבל את המחלה באופן שונה, וצריך להתיחס לבעיות הספציפיות שלו, למצא טיפול אינדיוידואלי שמתאים לו בדיוק. לא מן נמנע שנשלח חולים לטיפול ברפואה משלימה".

בעוד הרפואה המערבית עומדת הדיוטית וחסרת אונים מול תסמונת התשישות הכרונית, רוב המטפלים ברפואה המשלימה יודעים איך להתמודד איתה.

ד"ר קובי פריד – הומאופת, מרצה במגמת הומאופתיה של המכללה למנהל:

"כשמגיע אלי מטופל שסובל מתסמונת התשישות הכרונית, אני מתייחס לכל אוסף הסימפטומים, אבל מנסה למצא את הסיבה למחלה. מקור הבעיה יכול להיות איזשהו גורם בהיסטוריה של האדם, חוויות רגשיות או טרואומות פיזיות שהוא עבר. לדוגמא, אדם שהמחלה הופיעה אצלו חודשיים אחרי תאונת דרכים קשה. הוא לא נפגע פיזית בתאונה, אבל מסתבר שהטראומה והחרדה היו מאוד משמעותיים. הגיעה אלי גם מישהי עם תשישות כרונית, וברקע היתה אהבה נכזבת ופרידה כואבת.

סיבה נוספת שיכולה להיות למחלה היא מתח ולחצים מצטברים. אני לחלוטין לא אומר שהסיבות למחלה הן נפשיות בלבד, אלא שיש פה אוסף של סימפטומים שמעידים על שחיקה ברמה הפיזית, הנפשית והמנטלית. ההומאופתיה מתיחסת לכל הרמות האלה.

הטיפול יעזור להרגיש יותר טוב ברמה הפיזית, ויחולל שינויים פנימייים ברמות התודעה והמודעות. בהמשך הוא גם יגרום לכך שאותו אדם לא יכניס את עצמו שוב לאותם מצבים שפוגעים בו.

הרבה פעמים אין מאחורי המחלה סיפור של טראומה או מתחים, אבל יש בן אדם סובל. במקרים כאלה נותנים תרופה אחת שתתן פיתרון לכל הסימפטומים הספציפים, ובכך מצליחים לפתור את הבעיה.

גם במקרים כאלה התרופה היא לא סימפטומטית והיא לא חומר, היא אנרגייה שמשפיעה על הרמות האנרגטיות של האדם ועל ידי כך משיבה את הרמות הפיזיות והנפשיות למצב של בריאות.

ש: תוך כמה זמן ניתן לראות שיפור?

ת: תלוי בחומרת המחלה. זה יכול לנוע מימים ספורים עד חודש- חודש וחצי. אם הטיפול שניתן הוא טוב ומדויק, המחלה לא תחזור".

קובי רוזנגרטן, מטפל ברפלקסולוגיה ושמנים ארומטים, מייסד ומנהל מכללת "מדיקה" ומנהל את המחלקה לרפואה משלימה בבי"ח הלל יפה:

"בכפות הרגליים של חולים בתסמונת התשישות הכרונית מופיעה רגישות יתר בכל מע' הלימפה, בעיקר בעליונה ובטחול, וגודש בכבד ובכיס המרה. מופע כף הרגל הכללי הוא ייני – כפות הרגליים מייצגות חוסר בכך שהן רפויות ונמצאות במנח כליות-כבד, דהיינו, נופלות לצדדים החוצה.

סימפטום נפוץ נוסף בקרב החולים הוא מצב מעט קפוא – כפות הרגליים מייצגות מצב של עודף מדומה, כל נגיעה בכף הרגל יוצרת אצל המטופל תחושת כאב מאוד חזקה, אבל מאחורי הכאב והרגישות מסתתר חוסר מאוד גדול. בנוסף, שכבת השרירים הראשונה של כף הרגל נוקשה מאוד, כמו בשר מיובש. זה מראה שיש השפעה משנית על משק הנוזלים בגוף.

אותן תופעות מופיעות גם בכפות הידיים, למעט המנח. כפות הידיים יהיו גם יותר נוקשות ותפוסות.

מצב כזה מראה שהגוף נמצא במצב ייני מאוד עמוק. המחלה יכולה להתהוות כתוצאה ממשבר חריף שהאדם עבר, או ממצב מתמשך של חוסר סיפוק ותיסכול. הרקע הריגשי גורם להיווצרות רעלים, שיוצרים עומס על הכבד והטחול ומחלישים את המערכת החיסונית. ה'תנור', שהוא האש באותו אדם, נכבה. וכאשר ה'תנור' של הגוף נהיה קר, קשה לו לעשות כל תפקיד יומיומי וכל מה שהוא רוצה זה לישון. אין לו כוח. בטיפול מתיחסים מאוד להיבטים הריגשיים ולמערכות הגוף המתקשרות אליהם באופן ישיר – כל אזור בית החזה, בלוטת התריס, אזור מקלעת השמש, עמוד השדרה החזי, ריאות, סרעפת, המערך הלימפתי העליון והטחול.

על פי רוב נעשה שימוש בטכניקת טיפול שממריצה, ואחריה טכניקה שמטעינה. הרעיון הוא להטעין, להמריץ ולהחיות. שני שליש מהטיפול מתבצע בכפות הרגליים, ושליש בכפות הידיים.

רצוי לשלב עיסוי ארומטי בגב ושימוש בשמנים לבנדר וקנפור. לבנדר פועל באופן ספציפי על מחזור הדם והשרירים. הקנפור מחמם ומחזק את אנרגיית היאנג".

ש: תוך כמה זמן אפשר לראות שיפור?

ת: הטיפול בנוי על סדרה של מינימום 12 טיפולים בתדירות של פעמיים בשבוע כדי להגיע לשיפור התחלתי, ואחריה 12 טיפולים נוספים. בכ-80% השינויים מידיים ומורגשים תוך 6-8 טיפולים"

ש: מה היית ממליץ לאנשים שסובלים מהתסמונת לעשות?

ת: "הכי חשוב לגשת לטיפול כמה שיותר מהר. טיפולים של רפלקסולוגיה, רפואה סינית, הומאופתיה וכו', יכולים לתת פוש מאוד גדול להחלמה. לא כדאי לחכות עד שהמחלה הופכת לכרונית, ולא לתת לה להתפתח. מי שמרגיש שיש לו את זה, שיגש לטיפול. אני אישית חושב שעצם הטיפול במגע אנושי, כמו שיאצו, רפלקסולוגיה ועיסוי, נותנים כיסוי נרחב לפן הריגשי".

אורון אופק – מטפל בתזונה סינית ורפואה סינית, מרצה במכללת מדיסין:

"לאנשים שסובלים מתסמונת התשישות הכרונית יש בדרך כלל חוסר של צ'י או יין, עם עודף של חום ולחות.

חום ולחות יכולים להיוצר מסיבות רבות, והם פוגעים בטחול, דבר שיכול לגרום לתחושת כבדות בראש ובגוף ולעייפות, ולהחמיר את מצב הלחות בגוף.

חשוב לאבחן איזה איבר נפגע כדי לדייק בטיפול, ולראות מה יותר דומיננטי- העודף או החוסר. אם המצב של החוסר דומיננטי, מחזקים, ואם יש עודף את מפזרים, מטהרים חום ומנקזים לחות. בדרך כלל יהיו גם עודף וגם חוסר, כי מצב של עודף לאורך זמן יחליש ויגרום לחוסר, חום יחליש את היין ולחות תחליש צ'י".

ש: כיצד משפיעה הכרוניות של הבעיה על הגוף?

ת: "מחלה היא כמו כתם על בגד: אם לא מנקים אותו מהר, הוא מתפשט וקשה לנקות אותו. מחלה שלא מטפלים בה יכולה להיכנס לשכבה יותר עמוקה, ולאורך זמן ממשיכים לעשות טעויות מבחינת תזונה ומחלישים עוד יותר את הטחול, ונוצרת יותר לחות והחולשה מתגברת. בנוסף, חוסר באיבר אחד משפיע על כל המערכת ועשוי להגיע גם למקומות אחרים. אבל בדיקור וסיני וצמחי מרפא אפשר לעזור מאוד ולהקל בהצלחה רבה".

ש: אלו עצות אתה יכול לתת לחולים בתסמונת?

ת: "הטיפ הכי טוב שאפשר לתת הוא תזונה נכונה. להימנע מארוחות לילה שמחלישות את הקיבה והטחול ופוגעות ביין. מומלץ להתנזר מאלכוהול, ממתקים ומיצים ממותקים, ולהימנע ממזון מעובד ותעשייתי עם יותר מידי חומרים משמרים וחומרי צבע, טעם וריח. אם אפשר, לעבור לתזונה אורגנית ללא ריסוסים וכימיקלים, כי כל החומרים האלה מצטברים בכבד ובכליות וברקמות הגוף. רצוי שהמזון יהיה מושתת על הרבה ירקות ודגנים מבושלים או מונבטים, ומעט חלבון מהחי.

מבחינת אורח חיים כדאי להימנע מדברים שיכולים לפגוע בצ'י וביין כמו עבודה פיזית קשה ומאומצת מידי, קיום יחסי מין מרובים ואיבוד זרע, עודף דאגות וטרדות ועבודה בסביבה מאוד חמה, סמוך למפעלים ומקומות שיש בהם תנורים. מי שיכול שיעשה פעילות גופנית קלה, שעוזרת לשרוף לחות ולהניע צ'י ודם".

ש: תוך כמה זמן אפשר לראות שינוי?

ת: "בשילוב של טיפול בדיקור פעמיים בשבוע, צמחי מרפא ותזונה אפשר תוך שבועיים להרגיש שינוי, אבל כמובן שכל מקרה לגופו".

ש: המחלה נחשבת התקפית. בסיום הטיפולים, מה אפשר לעשות בכדי למנוע את ההתקף הבא?

ת: בסך הכל, אפשר לחזור לתפקוד נורמאלי. עם הטיפול, השכיחות והעוצמה של ההתקפים יורדת ואז המטופל ממשיך לקבל טיפולים תומכים בדיקור ובצמחי מרפא, בתדירות נמוכה. צריך להקפיד על תזונה נכונה, שמורכבת בעיקר מירקות ודגנים, כשהיחס הוא 35% ירקות, 35% דגנים מלאים, 20% חלבון, ו-10% פירות".

לטיפול הסיני מתלוות הנחיות תזונתיות ספציפיות ואינדיוידואליות לכל מטופל, אבל יש מספר עקרונות שיכולים להתאים לכל מי שסובל מהתסמונת:

חשוב לחזק את הטחול, כי כשהוא חלש הוא גורם לייצור לחות בגוף. דרך אחת היא להוציא את כל המזונות שמיצרים לחות וליחה ולאכול מזון בעיקר אפוי, מחומם או מאודה. כדאי לאכול ירקות כתומים כמו גזר בטטה ודלעת, ודגנים כמו תירס, שיבולת שועל, דוחן ואורז. (אם אין מזון בלתי מעוכל בצואה עדיף אורז מלא) עדיף לא לאכול אוכל נע וחי ולצמצם את צריכת הפירות או לאדות אותם. לאכול מזונות שקלים לעיכול, לא ארוחה עשירה עם יותר מידי צירופים.

חשוב לסלק מזונות שמחלישים את הטחול וגורמים ליצירת לחות: מוצרי חלב אפשר לצרוך רק בכמות קטנה ואיכותית, כמו חלב עיזים ויוגורט עיזים. להוציא מהתפריט זרעים ואגוזים, קמח לבן וכל מה שמטוגן. גם מזון שמקרר יכול להחליש את הטחול, כמו עגבנייה, חסה, חצילים, אבטיח, פרי הדר, מלון ואצות.

מזונות שמייבשים לחות וכדאי לצרוך הם בדרך כלל מרירים: הלחם הכי טוב הוא לחם שיפון. אזוקי מנזקז לחות ומשתן, תה ירוק, מלפפון, טופו, שן ארי, סלרי וחסה הם מזונות קרירים שמייבשים לחות ומטהרים חום. גם נבטי אלפלפה, לפת וקולורבי מומלצים".

דני קרת, נטורופת, מרכז מגמת נטורופתיה במכללה למנהל ומטפל בשיר"מ בבי"ח אסף הרופא:

כשמגיע אלי אדם שסובל מהתיסמונת, אני שואל אותו על אורח החיים שלו, ומנסה לברר למה זה התחיל, אם בגלל תזונה לקויה, חוסר שינה, חוסר תנועה, והאמת היא שברוב המקרים הבעיה נובעת מאוסף של דברים ובעיקר ממתח נפשי.

חשוב לבדוק גם מה קרה בתקופה שלפני התפרצות המחלה: אם היו מחלות ויראליות, אם הוא קיבל תרופות, וגם אם יש דברים שעוזרים לו להרגיש יותר טוב.

הטיפול הנטורופתי בתסמונת יכלול היבטים תזונתיים, תנועתיים, צמחי מרפא ותוספי מזון.

חשוב לחזק את הכבד ולעזור לו לסלק רעלים באמצעות צמחים כמו שן הארי וכורכום. באמצעות תזונה ותוספי מזון כמו אבץ, בתה-קרוטן וויטמין C נתמוך ונחזק את מערכת החיסון. אפשר גם להוסיף אכיניצאה, אסטרלגוס, שוש קרח ועוד, תלוי במטופל.

התזונה צריכה להיות טבעית, נקייה וקלה לעיכול, ושלא תכביד על הכבד והגוף. בהתחלה היא צריכה להיות עשירה בפירות וירקות וענייה בשומן, עם כמויות חלבון מתונות.

מומלץ להיכנס לתכנית של תנועה הדרגתית, פעילות אירובית מתונה ומתיחות, במינונים עולים, תלוי במצב. בתור התחלה המטופל יכול רק ללכת בדירה דקות ספורות ביום.

במקרים מסוימים מומלץ להשתמש בטכניקות של הידרותרפיה – אמבטיות של חום וקור לסירוגין, שמעוררות את המערכת החיסונית.

השלב הפחות פשוט של הטיפול הוא לתת לחולה כלים להתמודד עם לחצים ואתגרים בחיים. אפשר להשתמש בטכניקות הרפיה פשוטות כמו תרגילי נשימה, ולנסות להגביר את ההתלהבות, הסיפוק והמשמעות של מה שהוא עושה. לזהות את המקומות שבהם הוא מרגיש שהוא נלחץ ותקוע ולתמוך בו.

חשוב גם ללמד אותו לדאוג לעצמו, להגביר את הקירבה והאינטימיות בחיים, אלו צרכים עמוקים שהרבה פעמים לא באים לידי ביטוי, ואז, בתוך האטרף של העבודה, חסרה קרבה ואינטימיות רגשית.

הכללים הבסיסיים בטיפול בכל אדם הם תמיכה, אמפתיה חסרת מעצורים והימנעות מכל אלמנט שיפוטי. הכרוניות של המחלה הופכת את האדם ללא יעיל, כי בימינו הערך של האדם נמדד לפי התוצרת שלו, ום לא מסוגלים לעבוד. העולם שופט את האנשים האלה ומצפה מהם לדברים שהם לא מסוגלים אליהםוהם מתוסכלים וחרדים.

הם סובלים מדאגה, פחד, תסכול, כעס ואובדן שליטה, חוסר אונים, אובדן עבודה והשפלה.

הייתי מציע לאנשים שסובלים מהמחלה לאכול שני שיני שום ביום, לבצע פעילות גופנית מתונה, אפילו דקות ספורות ביום, אם הם יכולים לסיים מקלחת חמה במים קרים לכמה שניות, דבר שמעורר את מערכת החיסון, להימנע מסוכר ולהרבות באכילת פירות וירקות ולישון הרבה. אם הגוף זקוק לכך – לא לנסות להילחם בו. להקפיד על כמות שינה גדולה.

איך זה נראה: "השלמתי עם זה שבאופן טבעי אין לי מרץ"

אפרת שלום, סטודנטית לקולנוע בת 22, עיתונאית, סובלת מתסמונת התשישות הכרונית:

"זה התחיל כשהייתי בת 21. גרתי אז בלונדון. חצי שנה אחר כך, כשחזרתי לארץ, הסימפטומים התגברו. הייתי מתעוררת בבוקר מותשת, מרוקנת ועייפה. בכל בוקר הייתי זקוקה ללפחות שעתיים התאוששות מהשינה, שכללו הרבה כוסות קפה ובהייה בטלויזיה. גם כשהתחלתי ממש את היום עדיין לא הייתי במיטבי והרגשתי עייפה.

בגלל שעבדתי בבית, היה לי בדרך כלל סדר יום גמיש ויכולתי להרשות לעצמי לישון שעתיים בצהריים מתוך תקווה שאתעורר ערנית, אבל לא משנה כמה הייתי ישנה הייתי מתעוררת בדיוק אותו דבר, ויצא שהיו לי ימים שכולם קימה, שעתיים התאוששות, נסיון לא מוצלח לעבוד, שוב שינה, שוב שעתיים התאוששות וכו'.

באותה תקופה היו לי כאבי גרון חוזרים, אבל הרופא אמר שאין שם דלקת. סבלתי גם מכאבי גב חזקים מאוד ובעיות ריכוז. המצב הנפשי שלי היה מאוד לא יציב ודיכאוני, בלי קשר ממשי למה שעברתי.

בכל מקרה לא קישרתי בין כאבי הגרון, כאבי הגב והתשישות. לא ידעתי שיש מחלה כזאת, אבל ידעתי שמשהו לא בסדר איתי, שזה לא נורמאלי שבחורה בגילי תהיה חסרת אנרגיות. בעבודה שלי, שדרשה ריכוז רב, היה לי מאוד קשה להתרכז ולפעמים פשוט לא תיפקדתי. כל מה שרציתי היה לקום בבוקר כמו בן אדם נומארלי ולתפקד, להצליח לעשות את מה שאני צריכה. ימים כאלה, שהצלחתי לעבוד בהם, היו גוררים אצלי הרבה התפעלות".

היה לי הכי קשה עם זה שאף אחד לא הבין שיש לי בעיה ושזילזלו בתלונות שלי. כולם חשבו שזו עצלות שאני יכולה להתגבר עליה, אבל נוח לי לתרץ אותה בבעיה שאולי יש לי. אף אחד לא חשב שבאמת יש לי בעיה שמעבר לשליטתי. חשבו שזה עניין של רצון, שאם הייתי משתדלת הייתי יכולה להיות נמרצת ומלאת חיים.

נורא רציתי שמישהו יבא ויגיד לי שיש לי בעיה, מחלה, משהו, שלא כולם יגידו כמה אני בריאה וצעירה כשאני מרגישה חולה.

קיבלתי טיפול הומאופתי, שלא עזר. בימים שהייתי חייבת לצאת מהבית ולעבוד או ללמוד, הייתי לוקחת ג'ינסנג. הג'ינסנג אמנם עזר לי לתפקד, אבל לא היה ממש בריא לי, והיו לי תופעות לוואי כמו חוסר שקט וקצת רעידות בידיים.

לפני כשנה שמעתי על מחלת היאפים, ושהסימפטומים בה דומים לשלי. אבל גם אז נתקלתי בתגובות מזלזלות, והתיחסו אלי כאילו אני מחפשת מחלות, היפוכונדרית. שמעתי על כלמיני טיפולים שיש לזה. רופא המשפחה שלי, שהוא פרופסור, היה מאוד סקפטי. הוא גיחך כשאמרתי לו שאני חושבת שיש לי את זה, ואמר שהוא לא מאמין במחלה הזאת. הוא שלח אותי לבדיקות מעבדה שלדבריו היו אמורות להראות אם יש לי את המחלה. כשהבדיקות יצאו תקינות התחלתי לבכות. לא ידעתי מה לעשות. הוא אמר לי שאני צריכה לעשות ספורט ושזו בעיה פסיכולוגית וזה נורא עיצבן אותי כי כשיכולתי הייתי שוחה והולכת הרבה ברגל.

לפני חצי שנה התחלתי ללכת למין 'פסיכולוגית אלטרנטיבית' שמטפלת גם ברייקי. עם הזמן המצב השתפר, אני מרגישה יותר טוב ויש לי יותר כוח. גם בעבודה התקדמתי. אני עדיין לא אנרגטית כמו בן אדם נורמאלי, יש ימים שאני מתעוררת בבוקר וזקוקה לכמה כוסות קפה ועדיין קשה לי והגוף עייף.

הטיפול עזר לי, אבל לא רק בגלל הפן הנפשי שבו. המטפלת שלי נתנה לי הסבר מסויים ללמה זה קרה, והאמת היא שלא משנה איזה הסבר היא היתה נותנת הייתי ניתלת בו כי הייתי זקוקה לו. היא אמרה לי איך להאבק בזה ולא לתת לזה להתעצם, ושאם זה מגיע לא להתייאש ולהגיד 'הנה זה שוב מגיע' אלא להשלים עם זה.

כל מה שהייתי צריכה זה שמישהו לא יתייחס בזילזול לטענות שלי ושמישהו חוץ ממני יבין שיש לי בעיה שאני צריכה להתמודד איתה. הייתי כל כך נואשת שייחלתי לזה שמישהו יגיד לי שיש לי מחלה, אפילו אם זה היה כרוך בזה שאקח כדורים כל חיי. רציתי לדעת שהבעיה שלי מוכרת ושזו אכן בעיה ולא משהו שהומצא על ידי.

ש:מה תעשי אם זה יחזור?

ת:אני לא יודעת. אני רק יודעת שהמצוקה תחזור להיות אותה מצוקה, כי זה עדיין משהו שמאוד קשה להתמודד איתו. שמעתי שזו מחלה התקפית וזה מפחיד. אני עדיין לא מרגישה שאני במצב תקין מבחינה אנרגטית. הריכוז שלי גרוע ואני עדיין צריכה להתאמץ יותר מאחרים, במיוחד בבקרים. וזה הופך להיות חלק ממך, מקווי האופי שלך. התחלתי להשלים עם זה שאני אדם לא אנרגטי. שבאופן טבעי, בבסיס, אין לו מרץ"..